סורינאם לא שותקת. היא פועמת - ירוקה, חמה, עם נשמה.
בלילה בוואניקה, לא הקולות - אלא ההדים, שצפים מיערות הגשם לנהר סורינאם. הכל כאן חי. ליאנות שומרות על הקצב. הזמן זורם כמו גאות.

בנות אסקורט בסורינאם הן כמו ניצוצות בדמדומים. הן לא צועקות - האנרגיה שלהן מוצאת אותך. היא הולכת, שמלתה מתנדנדת כמו עלי דקל, ואתה לא מסתכל לשום מקום אחר. בעיניה הברק של הג’ונגל, בחיוכה חום שמחמם כמו חול בשקיעה. הנשים האלה הן חיים: זוהרות, עם נשמות ששרות כמו רחובות סביב רוטי. הן נושאות את סורינאם - תערובת של סראנאן טונגו, ניחוח התבלינים בשווקים, חן בכל תנועה. היא תספר על שבילי היער או תקנטר אותך מעל כוס פאראבו - כאילו אתם חברים ותיקים. אתה יודע, היא קוראת את מחשבותיך.

היא לא ממהרת. אתה ליד הנהר תחת כוכבים, היא לצדך, והערב חי - לא לפי השעון, אלא כמו רוח חמימה שמלטפת את העור. היא מכירה אותך יותר ממה שאתה מצפה.

אסקורט בוואניקה לא משחקת. היא אמיתית - בכל מבט שפוגש את שלך, בכל מילה שנשמעת כמו זרימת הנהר. האינטואיציה שלה כמו רוח היער: קלילה, מדויקת. היא יודעת מתי לצחוק, מתי לתת לשקט לדבר. החום שלה כמו כוכבים מעל הג’ונגל. הצחוק שלה, צלול כמו צמידים - נשאר איתך, גם כש הבוקר מכבה את אורות ואניקה.

זה לא ההמולה של הרחובות. לא אור הפנסים. לא סתם אסקורט.
זה ניצוץ שמתלקח בשקט - ובוער בך.