קטגוריות

פסיכולוגיה של מחיר: איך להפסיק לפחד לקחת יקר

למה את פוחדת להגיד מחיר?

על מחיר, פחדים וביטחון עצמי...

מדהים כמה פעמים בנות חזקות, מהממות, חכמות — כאלה שיכולות לסובב גבר תוך חמש דקות — פוחדות להגיד את המחיר שלהן.
המחיר האמיתי. זה שיושב בפנים, בלב. לא זה ש"נוח לרשום בטלגרם", כדי ש"לא יברחו".

הפחד לבקש ביוקר זה לא עניין של שוק. זה עניין של ראש.
של ערך עצמי.
של מה שיושב מתחת לעור — בין "אני שווה את זה" ל"פתאום אולי הגזמתי".

בואי נגיד את זה ברור

באסקורט — אף אחד לא משלם על אובייקטיביות.
המחיר פה זה לא מתמטיקה. זה פסיכולוגיה.
וזה מה שעושה בנות של 300 ובנות של 3000 — אפילו אם בתמונה הן נראות אותו דבר.

אז ככה. זה לא טקסט על "איך לעלות מחיר".
זה טקסט על מה קורה בראש שלך כשאת מנסה.
ועל איך להפסיק לחבל בעצמך מהשלב הראשון.


מחיר — זה לא סכום. זה תחושה.

אם את עצמך לא מאמינה שאת שווה יקר — הלקוח מרגיש את זה בשנייה.
גם אם תשנני את כל המשפטים של "רק פרימיום" ותכתבי את הסכום ביורו.
הוא יראה אותך ויחשוב: "לא מאמין לך".

כי המחיר זה לא מספר בטופס. זה העמוד שדרה הפנימי שלך.

מחיר זה איך את יושבת.
איך את שקטה.
איך את מסתכלת, ואיך את אומרת "לא".
המחיר זה הגרעין שלך, הבלתי נראה — שאין צורך להוכיח. הוא פשוט ישנו.


למה זה כל כך מפחיד לעלות מחיר?

יותר סיבות ממה שנראה.

1. פחד לאבד לקוחות.

הכי נפוץ. "ומה אם לא יכתבו לי יותר?"
אז את מורידה... כדי לא להישאר בלי עבודה.
אבל הנה הפרדוקס: ככל שזה יותר זול — יש פחות כבוד.
באים אלייך לא כי רוצים אותך — אלא כי את זולה.

2. פחד להיראות חמדנית.

זה בא מהילדות. לימדו אותנו שביקוש זה חוצפה. שזה מכוער.
ש"בחורה טובה" היא צנועה.
שכחי מזה. את לא בראיון עבודה.
את אישה שבוחרת את עצמה.

3. פחד מסירוב.

כשאת יקרה — יש יותר סיכוי לשמוע "לא".
וזה כואב.
במיוחד אם השקעת — בהתכתבות, בעצמך, בהרגשה.
נראה שזה "דחייה אישית".
אבל זה לא עלייך.
זה עליו. זה סינון.


מחיר ≠ כמה משלמים לך

זאת הנקודה:
הרבה בנות מודדות את הערך שלהן לפי כמות ההודעות או הגובה של ההעברה.
אבל המחיר — זה רק המספר שאת אומרת.
זה לא משקף את הערך שלך.
זה משקף רק מה את מרשה לעצמך לקבל.

יש מישהי שבטוחה ש-300 זה המקסימום, ונשרפת.
ויש אחת ש-2000 זה לגמרי הוגן בשבילה — והיא מקבלת את זה בלי רגשות אשם.
למרות ששתיהן נראות בול אותו דבר.

ההבדל?
בהרשאה פנימית.
האם את מרשה לעצמך לחיות בקלות — או ממשיכה להיאבק על כל שקל.


ומה יקרה אם תעלי מחיר?

יהיה מפחיד.

אמיתי.
זה כמו לקפוץ מצוק.
כל האזעקות הישנות עולות: "ומה אם לא יבחרו בי?" "ומה אם אני סתם עפה על עצמי?"

אבל פתאום... משהו משתנה.

1. את מתחילה לכבד את עצמך.

בלי סיילים על עצמך.
מרגישה: "סוף סוף אני אמיתית עם עצמי."

2. מגיע לקוח אחר.

זה שמרגיש אנרגיה, סגנון, ביטחון שקט.
הוא לא משלם "בשביל", הוא משלם "בגלל" התחושה של אישה עם גבולות.

3. את עובדת פחות, מרוויחה יותר.

אין פה קסם. זו פשוט חשבון.
ערב אחד עם הנכון שווה יותר משלושה עם ה"רגילים".


איך להפסיק לפחד להגיד מחיר גבוה?

  • אל תסבירי.
    לא צריך להצדיק מחיר.
    לא צריך לשכנע שאת "מאוד נחמדה".
    שקט — זה כוח.
    המחיר — זה לא נושא לדיון. זו נקודה.

  • תתאמני על הקול שלך.
    הקליטי איך את אומרת מחיר.
    אם יש רעד, התנצלות, חוסר ביטחון — הלקוח קולט.
    תרגילי עד שזה נשמע רגוע. לא קשוח — פשוט יציב.

  • אל תפחדי מ"לא".
    כל "לא" מנקה את השדה.
    לא צריך שכולם יאהבו אותך.
    אם את מתאימה לכולם — את כנראה זולה מדי.

  • תני מקום לשקט.
    אמרת מחיר — שתקי.
    בלי למלא את הריק עם תירוצים.
    בנות חזקות שותקות בביטחון.


איך לדעת שאת גובה פחות ממה שאת שווה?

קל:

  • את מותשת

  • כועסת על לקוחות

  • לא מרוצה גם כשיש כסף

  • מרגישה לא מתוגמלת

סימן שאת מוכרת מתחת לסטנדרט שלך.

המחיר — כמו תחתונים.
אם לא במידה שלך — לא נוח לך כל הזמן.

כשזה המחיר שלך — את נרגעת.
לא בפוזה. לא במתח.
אמיתית.
כי את יודעת — את לא "לוקחת יותר מדי".
את פשוט שווה את זה.


השוואות הורסות מחיר

תרצי לאבד ביטחון?
תתחילי להשוות.
היא עם ציצי יותר גדול. היא יותר צעירה. לה משלמים כפול.
ופתאום את חוששת: "אני באמת יכולה לבקש את זה?"

אבל האחרות — זה לא את.
לכל אחת יש אנרגיה, סגנון, הגשה.
לא צריך להיות הכי יפה.
צריך להיות את — בטוחה, שלמה, רגועה.

כשתהיי באמת בעצמך — לא תצטרכי להשוות.
תדעי: הלקוח שלך ימצא אותך.
והשאר? שלא יבואו.


תג המחיר — זה המראה של מי שאת.

יש בנות שכל החיים מפחדות להעלות.
פחד לאבד זרימה, לא לקבל פניות, להישאר לבד.

ויש אחרות שמבינות —
המחיר זה מראה של הבשלות שלך.
לא פוזה.
לא אגו.
כנות עם עצמך.

אם את באמת רוצה לעלות רמה — תתחילי מעצמך.
מהתחושה שאת לא מגזימה, לא דורשת, לא משחקת.
את פשוט אומרת: "זו הרמה שלי. אני על זה."

כן, בהתחלה יהיה שקט.
אחר כך מוזר.
אבל בסוף — חופש.


מחשבה אחרונה

יקרה — זה לא מי שמבקשת הרבה.
זה מי שלא פוחדת להיות היא עצמה במחיר שלה.
זו שלא מתכווצת מפחד.
לא מסבירה, לא מתחננת, לא מורידה.

המחיר לא יושב על רגליים.
לא על שמלה.
לא על שירות.

המחיר יושב בראש.
ושם קורה הכול.

וכשאת מפסיקה לזלזל בעצמך —
העולם מתחיל לשלם.

כי אם את שווה בעינייך — אין ברירה אחרת.